ב. לפי דעתי בתחום החינוך אין רק שחור לבן וכל סיטואציה מול כל ילד היא בפני עצמה. כל ילד דורש התייחסות שונה בהתאם לאופי שלו ולאופי הקשר. אני מסכימה עם נודינגס שיש מקום לתת לרגש לפעול כתגובה ראשונית כי אני מאמינה כשזה נוגע לחינוך חסר רגש וחיבור מול הילדים, במיוחד לנוכח העובדה שאני מגיעה מעולם החינוך המיוחד, מנגד אני לא מסכימה שהשימוש בשכל כתגובה משנית תרחיק אותי מהסיטואציה. יש צורך ומקום מאוד חשוב ואף עיקרי בשילוב של רגש ושכל כאנשי חינוך אני לא מאמינה שיש מקום להפריד ביניהם בכלל וצריך לפעול איתם כאחד.

כלומר, הרגש הוא זה שיניע אותי לעשות משהו, גם אם אני יודעת שסיכויי ההצלחה שלו הם אפסיים, והשכל הוא זה שיתרגם את הרצון לכדי מעשים.

ב. אני מאוד מסכימה עם דבריה של נודינגס. כאשת חינוך, אני בהחלט רואה את ההבדל הגדול בין מורים שבאים ממקום של תשוקה ותחושת שליחות, לבין אלו שבאו מסיבות שונות. התלמידים רואים ומרגישים הכל, ומאוד קשה לזייף מולם. מורה יכול להגיד אלף פעמים “אכפת לי ממך” ולהציע מגוון פתרונות פרקטיים, אבל התלמיד ירגיש שלמורה לא אכפת ממנו. מצד שני, יש מורה שלא יצטרך להגיד כלום כדי שהתלמידים ירגישו שאכפת לו מהם.

לדוגמא, השנה קיבלתי כיתה חדשה, ובאוקטובר התלמידים עדיין לא הכירו אותי לעומק (וגם להפך כמובן). ראיתי שתלמידה שלי החסירה כבר מספר שיעורים, כולל שיעור עם בוחן, ושלחתי לה את ההודעה הבאה “בוקר טוב, מה שלומך?” התלמידה ענתה לי “היי ליאור, אני יודעת שאת בטח כועסת עליי שאני לא מגיעה, באמת שלמדתי את כל המילים לבוחן, אני פשוט באמת לא מרגישה טוב”. מבלי לחשוב בכלל, עניתי לה “מה? מה פתאום כועסת? אני רק דואגת לך ורוצה לשאול לשלומך. אני כל כך שמחה לשמוע שלמדת. אם תרצי שנעשה את הבוחן בזמן אחר, מעולה, או שנדלג עליו וזה גם בסדר. אני רק מקווה לראות אותך בקרוב!”

באותה השנייה, התלמידה הבינה כמה דברים: שאני לא כועסת, שלא ממש מעניין אותי הבוחן אלא תחושת ההצלחה שלה, ובעיקר שאכפת לי. כי כתבתי הודעה אישית, כי הייתי מוכנה לוותר לה על הבוחן, כי האמנתי לה, וכי דרשתי בשלומה בכנות מוחלטת.

זו לא היתה אסטרטגיה אלא דחף אמיתי לוודא שהיא בסדר. מה שכן, מאותו הרגע התלמידה כל כך משתדלת שלא לאכזב אותי. ומצד שני, היא יודעת שהיא תקבל ממני חיוך גם אחרי שיעור שהיא הבריזה, וזה נותן לה מקום להשתפר בתהליך הדרגתי.