להבדיל מהמקרים האחרים בהם בראשון הוא אומר שאכפת לו אך לא עושה עם זה דבר – מה שלא באמת מראה על אכפתיות, ובשלישי אומר שאכפת לו אבל הדרך שהוא חושב שהוא מראה אכפתיות לא משרתת את התחושות האמיתיות שאמא שלו רוצה לחוות ממנו, מתעסק בדברים החומריים, ולכן זה לא מראה אכפתיות.

בתרחיש הראשון, מר סמית’ מלקה את עצמו כל כך במחשבות על אמו, ובעקבות כך, החל משלב מסוים, הופך את עצמו לקורבן של הסיטואציה. בשלב זה, הוא לא יכול להזדהות יותר עם הצורך שלה ורואה רק עד כמה הוא מסכן ותוסכל מהנטל הכבד שנפל עליו.

בתרחיש השלישי קורה ההפך, מר סמית’ מרחיק את עצמו רגשית מן הסיטואציה ומנסה לפצות על כך בכסף. על אף שעזרה כלכלית היא דבר חשוב, היא אינה תחליף ליחסי קרבה ואמפתיה.

התרחיש השני מייצג את הדאגה האכפתית על פי נודניגס. ניתן לראות איך מר סמית’ מבין, מכיל ומזדהה עם כל הצדדים המעורבים בסיטואציה. הוא מבין שיש לו מחויבות כלפי משפחתו הגרעינית – עזרה בבית, תמיכה כלכלית, וסיפוק חברה לאשתו. מצד שני, הוא מסוגל לראות את הצורך והרצון של אמו לראות אותו לעתים קרובות יותר.

מה שמעניין שבתרחיש השני והופך אותו למורכב יותר לשיפוט, הוא הקונפליקט הנוצר אצל מר סמית’ בעקבות ריבוי ההתחייבויות. כדי להחליט איך לחלק את המשאב היקר ביותר שלו (הזמן שלו), מר סמית’ נדרש בכל רגע נתון לנסות ולקבוע מי זקוק לו יותר באותו הרגע – משפחתו או אמו.

על מנת להצליח ולבחון את הצורך של כל אחד מהצדדים, על מר סמית’ לנהוג באמפתיה ולנסות להיכנס לנעליים של הקרובים אליו. אם יצליח לעשות זאת, הוא יוכל להפגין דאגה אכפתית ובכל פעם להקדיש זמן למי שיותר זקוק לכך.