אני חושבת שהדרך השנייה- תרגול הגישה והמיומנויות האכפתיות היא דווקא יותר משמעותית ותורמת לבניית מושג האכפתיות אך היא אפשרית בעיקר בבית המשפחה ופחות מזדמנת בגן/כיתת הילדים.

הדיאלוג עם הילד הוא חשוב ומשמעותי גם כן- מאפשר שיקוף וביהור סיטואציות ורגשות עבור הילד וגם את היכולת שלנו ליצור עמו תקשורת מקרבת ולומר בכנות שאנו רואים ומבינים אותו- גם כשקשה ולא פשוט. הדיאלוג יכול לקדם שינוי התנהגות שלנו לטובת הילד, ושל הילד – יותר מודעות לרגשות שלו, קבלת אישור עליהם.. תתרום לתחושת הביטחון והwell being/

כמו כן דיאלוגים מאין אלו, על פי נודינגס  יכנסו למאגר הזכרונות של הילד (לרפרטואר) וישמשו אותו בעתיד

בחרתי את קיום הדיאלוג עם הילד כי אני חושבת דרך הדיאלוג אני אצליח להגיע לתקשורת יותר טובה ומוצלחת עם הילד.

כשהילד רואה מהצד האכפתיות של המבוגר לבוא ולהקשיב לו ולשמוע את דעתו מבלי לשפוט אותו , בהחלט אנחנו נצליח להגיע להתנהגות יותר טובה מצד הילד.

גם דרך הדיאלוג אפשר ללמד את הילד, שזה בסדר יש לנו דעות שונות, אבל, צריך לדעת להקשיב להם ולשמוע אותם וזה בסדר גמור שאנחנו לא מסכימים איתם…אני חושבת שזה גם יפתח הצד האכפתי של הילד.

לדעתי חשוב שלילד יהיה קשר אחד כזה בו מתקיימת תקשורת על רגשות כי דרך חוויה בה הוא יכול להיות אותנטי לגבי רגשותיו הוא יוכל להעריך איכפתיות ובהמשך ולרצות לשעתק אותה עם הסביבה. 

כמורה לאנגלית אני חושבת שאפשר לשלב חינוך דיאלוגי בשיעורים כאשר באופן קבוע מביאים לדיון שאלות או מקרים לדיון – – המאפשרים שיתוף חוויות ורגשות, ומעודדים הבעה. בנוסף, לתלמידים יכולה להיות מחברת המיועדת לכתיבה על רגשות כלפי הנושאים או בכלל. מפעם לפעם המורה אוספת את המחברות, קוראת ומגיבה. הבאת הרגשות למודעות והשיתוף שמתאפשר הם אומנם לא במסגרת קשר אישי אבל לדעתי עדיין תורמים באוורור ומתן תיקוף לרגשות ובכך לטיפוח האיכפתיות אצל הילד.

דוגמא אחת בה אני בוחר ליישם אותה, ואף אני חושב שיישמתי אותה בכיתה, היא בשיעור בה הייתי עם כיתה מלאה של תלמידים מכיתה ט'. לאחר ביטול הקפסולות ולאחר שלא ראו את חבריהם לכיתה מזה זמן רב, ואף אני לא ראיתי אותם מחוץ לזום זמן רב, התלמידים היו נורא מרעישים. למרות הרעש, היה שיעור פורה ונתתי אפשרות לשיחות חולין בשקט, לא מעבר לרמת ווליום מסוים, אחרת הפסקתי את השיעור והבטתי בהם במבט נוקב. לאחר שהסתכלתי על תלמידה מסוימת, שהיא בין התלמידות המובילות בכיתה ואחת שמאוד מודעת לעצמה, בזמן שהתחילו לדבר יתר על המידה קראתי לה להפסיק את הדיבור למרות שאני מבין שהגענו לשיח מעניין. היא מצידה הציגה שהיא לא ראתה את חברי הכיתה זמן רב, וזו הסיבה לפטפטת. אני הקשבתי לכך, ועניתי שאני מבין לליבה, זה חשוב מאוד שידברו עם חבריהם ואני מאוד שמח שהם עושים זאת. אך, יחד עם זאת, יש זמן מסוים לזה – בהפסקות, ובלתי אפשרי להעביר שיח או ללמוד בצורה שלא מאפשרת לכולם ללמוד. אני לרוב תמיד משתדל להסתכל על צרכי התלמידים, גם אם קשה לעיתים לשאת אותם בגלל הצורך הפנימי שלי שיהיה שיעור שאני שולט בו. אבל ההכלה וההכרה במבטו של התלמיד הם לא פחות חשובים לי.

א. דיאלוג אשר מבוצע באופן מקרב ואמפתי הוא דיאלוג המקדם את האכפתיות של הילד. כנותנים בטוח שיח מקום לילד להתבטא, כשנותנים לו את המקום שלו בשיח ומקשיבים לו בצורה כנה ואמיתית, הילד רואה שיש מצד השני מישהו שמקשיב, ולוקח את הדברים שהוא אומר לתשומת ליבו. בנוסף, בשיח כזה חשוב לתמלל ולשקף את המידע שהילד נותן לנו כדי להראות לו שאנו כמבוגרים שאיתם הוא מדבר, באמת מבינים אותו. זה מפתח בטחון עבור הילד ומראה לו שאפשר לסמוך על העולם, ובכך מקדם ומפתח אצלו אכפתיות.

ב. בגן הילדים ניתן לתת בחירה לילדים ובעת מתן הבחירה לפתח דיון. זה מתחיל מהדברים הפשוטים ביותר. למשל לבחור איזו פעילות לעשות עכשיו – האם לשחק במים או בחול? ילדים בגילאי הגן יכולים להגיע לדיון פורה גם הם. חשוב לתת להם להישמע ולהראות להם שלדעה ולנטייה שלהם יש חשיבות. ניתן לפתח דיון שכזה בין ילד לגננת ובין הילדים עצמם, וחשוב כל הזמן לתמלל אותם, להגיד שוב במילים אחרות את מה שהם אמרו, ששאר הילדים יבינו ושהילד ידע שהבינו אותו, ובמידת הצורך לדייק את עצמו.