א. בדוגמא לקונפליקט שעולה כאשר ילד בטיפולנו רוצה משהו שאנו, מתוך כוונה טובה איננו יכולים לאפשר לו, מעלה נודינגס מקרה בו ילד חושק בגלידת תות בדיוק לפני ארוחת הערב. נודינגס כותבת על ההתלבטות הפנימית שלנו כמבוגרים בנוגע לקבלת החלטה שתפתור את הדילמה ותתאם את הקווים המנחים והחוקים על פיהם אנחנו בדרך כלל פועלים. היא מציינת שבמקרה שלנו עם גלידת התות, אמנם אנחנו יכולים לסרב לילד תחת נסיבות שונות, אך ישנן פעמים בהן הסיטואציה והילד משוועים להפרת הכללים או התגמשות. אולי על  הילד לדעת שהוא חשוב יותר מאותו כלל, גם אם אנחנו לא אומרים לו את זה ישירות. היא טוענת שכאשר אנו באמת דואגים לילד, חלק מההומור השובבות והתשוקות הלא מזיקות שלו חודרות אלינו ואנו מרגישים אותן. אנחנו מסתכלים על הגלידה משתי נקודות מבט. אם אותה הגלידה הנחשקת נראית חסרת חשיבות בעינינו, אנחנו מסתכלים בעיני הילד שבורקות. נודינגס טוענת שהילד לא יהפוך למפונק, להפך- כאשר נצטרך להגיד לו ״לא״, הוא צפוי להבין שהסיבה שלנו לתשובה זו היא מוצדקת.

ב. אני מסכימה עם האופן שבו נודינגס ממליצה לנהוג מהסיבה שלעיתים בעולם שמלא בחוקים מרגיש לי שיש צורך לתת לפעמים לילדים, בני נוער ואף מבוגרים את המקום שלהם להרגיש יותר חשובים. מגיל צעיר אנחנו נמצאים במוסדות שלא בהכרח מתאימים ומותאמים לכל אחד ולכל אחד יש את הצורך להרגיש שהוא ״משהו״ בתוך המסגרת, אני מאמינה שילדים בודקים גבולות על מנת לראות אם יש מי שיתפוס אותם וברגע שיש מישהו (האכפתי) ששם את הגבול בצד ומקשיב לו, לתוצאה יש ערך הרבה יותר גבוה ובעל משמעות מאשר לדבוק בגבולות על מנת למנוע דפוס התנהגות. לפי דעתי להתאים את המסגרת לילד זה לא בהכרח לחצות את הגבול. יש להתאים לילד את המצב ולא ההפך.

השלמת שיעור שלי (27.1)

בחרתי את המקרה של איש המאפיה והמשטרה המבקשת מידע.

א.לפי הבנתי מהטקסט – במקרה זה נודינגס מתארת אדם, איש מאפיה, שהמשטרה מבקשת עליו פרטים ומידע מאחד השכנים.

נודינגס מציגה תמונה מורכבת. ומציעה לא ללכת על הפתרון הפשוט של לדווח למשטרה אלא להסתכל על הסיטואציה במשקפיים אחרות, הרי השכנים מכירים את האדם מצדדים נוספים שלו ולא רק מהצד של הפושע.  היא ממליצה לא להכנע וללכת בצורה עיוורת אחרי המשטרה. היא אומרת שכשהמשטרה מבקשת לעשות דברים לא אתים – אין לנו בתור אזרחיים התחייבות אתית גם אליה.

ב. בהתחלה הסכמתי עם נודיס בעניין של לבחון מחדש את מסירת המידע למשטרה, אך כעת אני חושבת שהפעם לא אסכים איתה. הטענה שלה שאנו לא חייבים לשתף פעולה עם המשטרה כי המשטרה פועלת לעיתים בצורה לא אתית לא מוצדקת בעיניי, כי אני כאזרחית שומרת חוק אשתף פעולה עם המשטרה כמידת האפשר. זה נכון שיש את הצד של המאפיונר שהוא רך עם המשפחה שלו/ תורם לשכונה שלו ועוד. אך הוא גם עושה פשעים שונים שלא מתקבלים על הדעת, וכמו שהמשטרה לפעמים לא גוף אתי – גם המאפיונר לא פועל בצורה אתית. ובעצם – אף אחד לא תמיד בכל דבר פועל בצורה אתית. ולכן, לא אינני מסכימה עם נודינגס.

בחרתי במקרה הראשון אותו נודינגס מתארת: הילד מבקש גלידת סאנדיי לארוחת ערב.

על פי נודינגס, למרות שהצבת גבולות וכללים היא דבר חשוב, ישנן סיטואציות בהן שבירה של הכלל ממש מתבקשת. במקרים מסוימים, היתרונות של שבירת הכלל עולים על החסרונות הכלולים בכך.

החיסרון הוא שבאופן חד פעמי, הילד יאכל אוכל לא בריא לארוחת ערב, דבר בו אנו, ההורים, לא דוגלים.

היתרון הוא שהילד ידע שהוא יותר חשוב מהכלל. נגרום לו להבין את אהבתנו אליו והאכפתיות שלנו כלפיו במעשים ולא רק בדיבור.

נודינגס טוענת שעלינו להסתכל על הסיטואציה לא רק מנקודת מבטנו (המבוגר האחראי ואולי גם היותר נוקשה), אלא גם מנקודת מבטו של הילד שעשויה לגרום לנו לפתח גישה יותר קלילה ומלאת הומור.

לטענתה, אם ניתן לילד את מבוקשו אין זה אומר שהוא יהפוך למפונק כתוצאה מכך. יתרה מכך, בזכות ה”כן” שנגיד לו מפעם לפעם, יהיה קל יותר לילד להבין את ה”לא” שנגיד לו על דברים אחרים. הוא יבין שאם הפעם סירבנו, כנראה שיש לכך סיבה טובה.

אני נוטה להסכים עם נודינגס ועם הגישה הזאת באופן כללי, אבל אני חושבת שדרוש אופי חזק של ההורה כדי שזה יעבוד, וכמובן, צריך הרבה איזון. אם אגיד יותר מדי “כן” לילד ואתחבר לצד הזה שלו של הסיפוק המיידי והרגעי והרצון לשמח אותו ולהראות לו שאכפת לי, עשויים לקרות מספר דברים:

(1) הילד יפסיק להעריך את ה”כן” כי זה יהיה כבר מובן מאליו.

(2) הילד ייקח באופן קשה יותר את ה”לא”, כי זה יוצא הדופן.

(3) וזה הכי בעייתי בעיניי: הילד יבין שבתחנונים הוא ישיג את מבוקשו, גם אם במקור ההורה סירב לכך. כלומר, אם ההורה לא מסכים, יש להתעקש יותר עד קבלת ההסכמה. זה יוצר התניה מצד הילד של סירוב כ”נסה חזק יותר”. הוא לא יבין את משמעות ה”לא” וזה בסופו של דבר עשוי לפגוע בקשר האכפתיות שלי איתו יותר מאשר לעזור, וגם להשפיע עליו בבגרותו.

בחרתי את המקרה השלישי: איש המאפיה והמשטרה המבקשת מידע.

א. על פי הטקסט – מבקשים מידע על אותו שכן (איש מאפיה)

בקטע הנ”ל נודינגס מאוד ריאלית ולכן ממליצה לנהוג בצורה שונה. נימוקיה הם כי אנשי החוק הם אנשים לא מוסריים וחלקם גם מושחתים. היא ממליצה לנהוג בדרך ההפוכה. כלומר, אם בחיים האמיתיים אנו ישר קופצים להזמין משטרה אז להפך, עלינו לא לפעול באוטומטיות אלא קודם לברר לעומק את האיש או את הסיפור לפני שאנו פונים לאנשי החוק.

ב. אני לא מסכימה עם ההמלצה של נודינגס מכיוון שהחוק לא בידיים שלי. יש אנשים שזאת העבודה שלהם ועליהם לקבל את ההחלטות איך לנהוג וכמובן לחקור לעומק את הסיפור. לא מתפקידי לברר לעומק ואם נראה לי אז לדווח.

א. בחרתי במקרה הראשון- הילד והגלידה. נודינגס ממליצה לנו להיות גמישים עם החוקים והכללים אותם אנו מציבים. היא מראה בדוגמא כיצד כלל “אין דברי מתיקה לפני הארוחה” יכול להתבטל לטובת הצורך והרצון של הילד. היא ממליצה שבתוך הגמישות הזו נראה את נקודת מבטו של הילד וניתן להומור ולחשקים הפשוטים לחיות בתוכנו בזמן שאנו מחליטים על הדרך לנהוג.

עוד נודינגס טוענת כי במידה ונהיה גמישים והגיוניים בדרישות\כללים/חוקים, אז הילד ילמד לכבד זאת ולהבין שיש לכך ודאי סיבה מוצדקת.

ב. אני מסכימה עם נודינגס באופן חלקי. אני נגד הטלת חוקים וכללים שרירותיים שנוחתים מלמעלה. כללים יש ליצור בשותפות והסכמה. הזדמנויות ליצירת כאלו ניתנת כאשר יש קונפליקט או בעיה- אפשר לעלות דיון ולהציע פתרונות אפשריים. כמוכן יש להיזהר בעיניי מכמות של חוקים וכללים ולפעול לפי קוים מנחים בודדים- עליהם יש הסכמה ושהרציונל מאחוריהן מובן ומקובל.