אני חושבת שכן לרוב, התיאור של נודינגס לאכפתיות (‘לדמות את המציאות של הזולת כמציאות אמיתית שלי’) הוא תיאור מתאים לאכפתיות. וזאת מפני שזאת דרך שעוזרת לנו להיות אכפתיים, להרגיש באחר, לשים את עצמנו במקומו, לא להתעלם ממנו, לחשוב שזה המזל שלנו שאיננו עכשיו במקומו, אבל יכול להיות חס וחלילה, שיבוא יום ונהיה במקומו ואז אנחנו נצטרך שמישהו יהיה אכפתי כלפינו. עם זאת, יכול להיות שיש אנשים שהם אכפתיים בלי לעבור את כל התהליך הזה, אבל הם ככה באופי שלהם, אוהבים לעזור, קשובים יותר לאחרים וטובים מטבעם. בנוסף לכך, יכול להיות שמישהו עובר את התהליך הזה, ולמרות זאת הוא לא עוזר, כי בסופו של דבר, בני אדם מורכבים מעוד הרבה דברים ולא כולם אותו דבר. מצד שני, דוגמה שיכולה לחזק את התיאור של נודינגס היא “הפסיכופט” (לא בטוחה אם ככה קוראים להם, אבל אני מתכוונת לאלה שלא יכולים להרגיש רגשות). אנשים אלה נוטים יותר להיות אלימים, ויכול להיות שזה בגלל שקשה להם לדמות את המציאות של הזולת כמציאות אמיתית שלהם ולדמיין את הרגשות של האחרים ולהזדהות איתם. לכן אני חושבת שהתיאור של נודינגס לאכפתיות הינו נכון אבל אינו שלם, או חסר בו משהו.