(מקור: https://milog.co.il/%D7%90%D7%9B%D7%A4%D7%AA%D7%99%D7%95%D7%AA)

כלומר, מבחינת ההגדרה המילונית, על מנת להיות אדם אכפתי, אין צורך להזדהות עם אדם אחר ולנסות לראות את הדברים מנוקדת מבטו. מספיק שתהיה דאגה כלפיו ויהיה רצון לפעול כדי לעזור.

That being said… כדי שהצד השני יחווה את האכפתיות שלנו כלפיו בצורה חיובית, אין מנוס מלחזור להגדרה של נודינגס ולנסות ככל שביכולתנו להזדהות עם תחושותיו של האדם לו אנו רוצים לעזור. ברגע שנוכל לשים את עצמנו בנעליים שלו, התגובות שלנו והפעולות שלנו יהיו מותאמות לאותו האדם ויעזרו לו. אם אנסה לפעול בצורה שנראית לי נכונה ומתאימה לי, מבלי לנסות באמת להתחבר למקום של אותו האדם, הוא עשוי שלא להנות מכך ואולי אפילו להיפגע ממני, למרות שאני רק מנסה לעזור.

נודינגס מציינת למשל שכאשר יש התנגדות להתקה (למשל כשאני לא מוכנה לעזור אם אותו אדם רוצה לעשות משהו שעשוי לסכן את עצמו או אחרים), לא רק שלא מתקיימים יחסי אכפתיות, אלא גם הקשר כולו בסכנה. במילים אחרות, עד כדי כך חשוב לאנשים שינסו להבין אותם ולראות דברים מנקודת מבטם, שהם עשויים להיפגע ולאבד אמון כאשר נראה להם שמישהו הולך נגדם (גם אם זה לטובתם).

אז לסיכום, על אף שההגדרה של נודינגס לאכפתיות לא זהה להגדרה המילונית, לדעתי ההגדרות הולכות יד ביד.

גם בסיפור על מר סמית’, ניתן לראות כי נודינגס טוענת שבמקרים הראשון והשלישי, נוכל להסיק כי לא אכפת למר סמית’ מאמו מפני שהוא לא מספיק רואה את הצורך שלה. גם אם הכוונות שלו טובות, בסופו של דבר, אם הוא לא מנסה לחוות את נקודת מבטו של אמו, היא עשויה להרגיש שלבן שלה לא אכפת ממנה כיוון שהיא אינה מקבלת את המענה לו היא זקוקה (היא רוצה למשל זמן איכות ולא כסף).

מסכימה עם השאר שתיאור זה מזכיר הזדהות יותר מאשר אכפתיות.

מהשאלה הקודמת- האפשרות השניה היא דוגמא לאכפתיות לפי נודינגס. בכל האפשרויות חסר לנו מידע בשביל לקבל החלטה לכאן או לכאן.