א. אני סבורה כי דוגמת כאב השיניים תומכת בעמדתה של נודיגנס לפי תיאור המצב מדובר כי תחושת הרגש והשכל פועלות ביחד. אומנם תחושת הכאב גוברת באותו הרגע ואני מבינה כי אני חווה כלשהו של כאב. כמו כן,  בתגובה אכפתית ברוב המקרים יש לפעול בצורה אוטומטית לפי הרגש כדי למצוא מענה ראשוני כלפי האחר בסיטואציה הנוכחית ורק לאחר מכן השכל יפרש את האירוע שקרה. ב. הטיעון של נודינגס אינו משכנע מכיוון כי כל מקרה לגופו . ישנם מצבים שצריך לחשוב עליהם עם השכל ולא לפעול בצורה אינסטינקטיבי ולתת לרגש להיות הגורם העיקרי להחלטה, במיוחד כאשר מתעסקים בחינוך עם ילדים. יש לחשוב בכובד ראש לגבי אותם החלטות אשר עלולות להשפיע על חייו האישיים של הילד.

א. דוגמת כאב השיניים תומכת בעמדתה של נודינגס בהתייחסות לכך שאם למשל אני חווה כאב שיניים בעצמי, לא אוכל להתייחס לכך מתוך פעולה שכלתנית, אלא מתוך משהו שאני מרגישה אותו, ואי אפשר להתווכח איתו. אני לא אשאל את עצמי שאלות כי אני פשוט אפעל מתוך הרגש ואבין שזה מה שאני מרגישה. וכאשר זה נוגע לדוגמת התינוק שבוכה – הדבר הנכון הוא לפעול על פי הרגש כדי להבין את צרכיו ולדעת מה מקור הכאב. ב. אני מסכימה עם נודינגס מפני שאני בנאדם אשר פועל מהרגש ופחות מהשכל. פחות חושבת ויותר מרגישה. כאשר מדובר בבנאדם שמולי אני קודם כל מקבלת את הרגש ונותנת מענה אמפתי, ופחות פועלת בצורה שכלתנית שלדעתי לרוב לא תעזור למי שנמצא מולי וצריך את עזרתי.

א. דוגמת כאב השיניים מדגימה את טענתה של נודינגס באוטומטיות של הרגש. כפי שאני חשה כאב שיניים, אני מפרשת את הכאב באופן אוטומטי כיוון שכך אני מרגישה אותו. אני בטוחה שזה כאב שיניים. אינני עוצרת לחשוב – אולי זה לא כאב שיניים? אולי אני מפרשת את הכאב לא נכון? אני פשוט מרגישה אותו. ייתכן שבחלוף הכאב אפעיל ניתוח שכלי ואבין שזה היה כאב ממקור אחר והכל תקין עם השיניים שלי, אך אין זה סותר את העובדה כי באותו רגע חשתי את הכאב בשיניים, או לפחות כך פירשתי את הכאב. הקבלה היא אינטואיטיבית וסובייקטיבית כמו הרגש.   באותה מידה כאשר האדם שמולי מביע צורך/מצוקה כלשהי, אני מפרשת זאת באופן אוטומטי ע”י הרגש בהתאם לרגש שהוא מביע. אני מקבלת את הרגש שהוא מביע ולא מנתחת – אולי זאת לא הסיבה שהוא בוכה? האם זה מוצדק או לא? ושאלות נוספות. אני מרגישה שהאדם מביע מצוקה ואני מרגישה שעליי לעזור לו. דוגמה – קודם אתן חיבוק ורק אחר כך אנסה לנתח את הסיבות לבכי. ב. ניתוח זה משכנע אותי כיוון שכך אני פועלת במצב שאני רואה אדם אחר במצוקה/מביע צורך בתמיכה ודאגה. לא משנה לי מה הסיבה ולעתים אני עשויה לפרש את הרגש/הסיבה באופן שגוי. אך לרוב אינני טועה בכך שהאדם זקוק לעזרה/התייחסות. אם אפעיל קודם מחשבה וניתוח לא אפעל באופן אכפתי ואמפתי באמת. לא אקבל את רגשותיו באמת.

א. אני כן רואה איך דוגמת כאב השיניים תומכת בעמדתה של נודינגס. למשל נודינגס כותבת על כך שאם ניגשת לתינוק בוכה ואינה יודעת מה סיבת הבכי. חשוב לה לטפל בחלק הרגשי ולא למצוא את הגורם לבעיה. לא ניתן בעצם לשאול תינוק מה הוא הגורם לכאב שלו. דוגמת כאב השיניים באה להדגיש לנו כי אנו מתייחסים לכאב שיניים כי יש לנו כאב בשיניים. התגובה שלנו לכאב שינייים היא תגובה רגשית מאחר ואני מרגיש כאב בשיניים. גם אם כאב השיניים נעלם אני לא אומר שלא היה כאב שיניים כי בהחלט היה ואני הרגשתי אותו וסבלתי ממנו. אך עם היה ניתוח שכלי יתכן והיו אומרים שאין כלום אבל אני כן הרגשתי כאב בשיניים.   ב. אני מסכים עם נודינגס כי הרגש הוא הדומיננטי במצב של קבלה מאחר כי כך אני פועל. אני מתייחס קודם כל לרגש של הרדם מולי ולא מחפש את הניתוח השכלי שעומד מאחורי. אני מאמין כי בקבלה הרגש הוא החשוב מאחר והוא גם יצור מערכת יחסים טובה יותר בעיני.